תזכורת קצרה על מנהגי היומיום

חילקנו את מנהגי האתר לשלוש קטגוריות רחבות: הלכה, חזנות והמטבח.

בהתייחסות להלכה, איננו רוצים ליצור מחדש את "השולחן ערוך", אבל אנחנו רוצים לקחת את המבנה ("ארבעה הטורים" עם "הסימנים"). נכתוב כל מנהג ששונה ממה שכתוב בשולחן ערוך. ככל שהאתר יתקדם יותר ויותר, מקורות והסברים יתרבו, לכן דף הבית מציג את השינויים האחרונים בדפים הקיימים. אבל גם ללא מקור מדויק באתר, כל מנהג עומד בתוקף לאחר שעבר דיונים רבים על ידי הקהילה הקונסטנטינית וע"י הרבנים שלה.

נציין גם את נקודות המחלוקת עם הילקוט יוסף, כדי להדגיש אותן, למרות היישור שלהן עם השולחן ערוך, וכן נקודות חשובות של ההלכה שחשוב להזכירן, גם אם אין שום מנהג ספציפי לקונסטנטין.

הנה מדריך מהיר, ללא מקורות, על כל הפעולות והשאלות הנשאלות לעתים קרובות ובאופן תדיר. את הפרטים השונים ניתן למצוא בקטעים השונים של האתר, ומפורטים כאן בקצרה.

כללי

• מנהגנו לומר על כל ברכה "ברוך הוא וברוך שמו", גם אם ברצוננו לצאת ידי חובת הברכה. זה כולל, למשל, את הקידוש, את ברכת המזון, את מגילת אסתר בקריאה ציבורית, או אפילו את הברכה "שהכל נהיה בדברו", וזה לא נחשב להפסק אלא לחובת האדם (אח"ח סי’ קכד ס"ה).
• בבוקר, נטילת הידיים תתבצע עם כלי, שלוש פעמים ימינה ושמאלה לסרוגין (ימין-שמאל, ימין-שמאל, ימין-שמאל). מאידך, הנטילה לאחר שירותים, אין בה צורך בנטלה.
• במשפחות גדולות או במסיבות גדולות, היה נהוג שאדם אחד יטול ידיהם של המסובים  בשופכו מים מכלי אחד לכלי אחר המקבל.
• לא נהגנו לומר "לשם יחוד" לפני התפילה.

קדיש

• יש שנהגו לומר בקדיש תתקבל "צלותנא ובעותנא עם כל"  צלותהון, והמנהג הפשוט לומר תתקבל צלותהון …
• אומרים "מן כל" ברכתא
• בתקופת הימים הנוראים, חוזרים על המילה "לעלא", אז נאמר "מכל" במקום "מן כל" כדי לשמור על 28 המילים שמ־"יהא שמיה רבא" עד "לעלא לעלא מכל ברכתא".

חול – ימי השבוע

שחרית

ברכות השחר

• בברכת אשר יצר, אומרים "אִי אפשר" ו"שעה אַחַת".
• בברכת "אלוקי נשמה", לא אומרים את תיבת "היא" שאחר "שנתת בי".
• מברכת "המעביר חבלי שינה" אומרים את כל הנוסח בלשון רבים "מעיננו ותנומה מעפעפינו" וכו’.
• נוהגים להוסיף אחר "שתצילנו" את הנוסח "ממלשינות, מעדות שקר משנאת הבריות מעלילה ממיתה משונה מחֳלָאיִם רעים וממקרים רעים מדין קשה ומבעל דין קשה בין שהוא בן ברית ובן שאינו בן ברית ומדינה של גהנם".
• אומרים "וצאצאינו וצאצאי צאצאינו" בלי להוסיף "וצאצאי עמך בית ישראל"

טלית

• לא מברכים על טלית קטן. פעם, בקונסטנטין, כמו גם בכל צפון אפריקה, רק תלמידי החכמים לבשו אותו. יש שנהגו לברך עליו "על מצוות ציצית".

תפילין

• הנחת תפילין:
  • מניחים את התפילה של הזרוע בעמידה ללא הידוק.
  • מברכים "להניח תפילין" (עדיין בעמידה).
  • מהדקים סביב הזרוע.
  • כורכים את  ה7 סיבובים על היד (יש שיושבים בשלב זה).
  • מניחים את התפילה של ראש ומסיימים להניח את הרצועות של היד.
• נהגנו לגרום לבר מצווה לדבר בין תפילין של יד לשל ראש כדי שיברך  ברכת "על מצוות תפילין" בפעם הראשונה, וללמדו שלא מדברים בין הנחת שני התפילין.
• כמה נהגו להניח תפילין רבינו תם, מנהג זה היה קרוי "מנהג החסידים". מניחים אותם לפני "ובא לציון", כדי להספיק איתם את הקדושה השניה.

קרבנות

• אחר "ריבון העולמים" הקהל נהג לומר "ברוך הוא וברוך שמו" והחזן מוסיף "ובעל הרחמים" וממשיך ל "אתה ציויתנו".

פסוקי דזמרה

• ב "הודו לה’ קראו בשמו", חוזרים פעמיים על הפסוק "הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו".
• נהוג לומר את הפסוק "מזמור שיר חנוכת הבית" רק בחנוכה, אך שאר הימים מדלגים עליו.
• עומדים מאמירת הפסוק "ברוך ה’ לעולם אמן ואמן".

קריאת שמע וברכותיה

• מנשקים את הציציות באמירת הברכה "יוצר המאורות"
• מעיפים את הציציות על הכתפיים (ימין שמאל) פעמיים או שלוש בעת אמירת "ושבור עול הגוים מעל צווארנו"

תפילת שמונה עשרה

• בקדושה, אנו אומרים "וכן כתוב על יד נביאך" ולא "ככתוב".
• כמו כן, אומרים "ובדברי קדשְׁךָ כתוב לאמור" ולא "קדשָׁךְ".
• ב"אתה קדוש" לא אומרים "כי א-ל מלך גדול וקדוש אתה"
• ב"אתה חונן" אומרים "דעה בינה והשכל" ולא "חכמה בינה ודעת".
• ב"השיבה שופטינו" אומרים "צרה ויגון" ולא אומרים "בחסד" לפני "ברחמים".
• בברכת המינים, אנו אומרים "למלשינים ולמינים" בסדר הזה, וחותמים בברכת "ומכניע מינים".
• ב "את צמח דוד עבדך" אומרים ‘קיווינו’ בלי  להוסיף ‘וציפינו’.
• נהוג לומר "שיר למעלות אשא עיני" בין ה-"יהיו לרצון" הראשון ל-"אלוה-י נצור" .
• בסוף הפרק אלוה-י נצור אחרי "וקלקל מחשבותם" אומרים "יהיו כמוץ לפני רוח ומלאך ה’ דוחה".
• לאחר אמירת "עושה שלום", נהוג לומר:
  "יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה "אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ שֶׁתִּבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְתורָתָךְ לַעֲשׂות חֻקֵּי רְצונָךְ וּלְעָבְדָךְ בְלֵבָב שָׁלֵם"
• בעת חזרת הש"ץ, בסוף מודים דרבנן, אנו אומרים "על שאנו מודים לך" ולא "על שאנחנו מודים לך"

תחנון

• אומרים "ואל תתעלם מתחינתנו" ללא המילה "מלכנו".
• הטקסט הרגיל של וידוי מכליל: לוצצנו, מרינו, נשבענו לשוא ולשקר.
• הטקסט הרגיל של וידוי  אינו מכליל: כעסנו, מרינו דבריך, פגמנו, ציערנו אב ואם.
• הטקסט המקובל של הוידוי המלא:
  אשמנו, בגדנו, גזלנו. דברנו דפי ולשון הרע. העוינו. והרשענו. זדנו. חמסנו. טפלנו שקר ומרמה. יעצנו עצות רעות. כזבנו. לצנו. לוצצנו. מרדנו. מרינו. נאצנו . נאפנו. נשבענו לשוא ולשקר. סררנו. עוינו – פשענו. צררנו. קשינו ערף. רשענו. שחתנו. תעבנו תעינו ותעתענו.
• הנוסח "אל ארך אפיים" אינו מכליל את המלים "תזכור היום לזרע ידידך".
• נהוג להתכופף מעט לצד שמאל כאשר קוראים "לדוד, אליך ה" נפשי אשא", ויש שנהגו להוריד את הראש מכוסה בטלית על היד השמאלית.

תורה

• כשמוציאים יותר מספר תורה אחד, שרים "ואתה קומה" בעת הוצאתם.
• לפני שמאומרים ברכות התורה, אומרים "השם עמכם"  (ולא "א-ד-ו-נ-י  עמכם", למרות שיש שאומרים כן), ועונים "יברכך ה’ " , וממשיכים ב "ברכו".
• בין העליות, בעת אמירת הברכות, משאירים את הספר פתוח, אבל מכסים אותו בסדין.
• לפני הברכה האחרונה, אחרי קריאת העליה, אומרים "אמת תורתנו הקדושה".
• בעת קריאת עשרת הדיברות בשבועות, שרים את ה "כּלמאת", כלומר עשרת הדיברות בערבית יהודית ("כלמה" = דיבור), מתוך ספר אחרי קריאת הפרשה וההפטרה. ה "כלמאת" הם תרגום מדרשי ולא תרגום פשוט. הם חוברו על ידי רב סעדיה גאון ותורגמו לצרפתית על ידי הרב יצחק מֹרעלי מאלג’יר, הם היו נקראות באותו זמן בערבית ובצרפתית. זה נעשה כך שכולם יוכלו להבין ( בדיוק כמו ההגדה שכל אחד צריך להבין), מכיון שלא כולם הבינו ערבית. את ה "כלמאת" שרים במנגינה (אין קשר עם הטעמים)
• עומדים, בכובד ראש, בעת קריאת עשרת הדברות, כמו בזמן מתן תורה (ולא כדי לתת חשיבות יתרה לחלק מהתורה, כמו שכמה מערערים).

סוף תפילת שחרית

• לא אומרים "הושיענו" אחרי מזמור של היום ביום שישי (שבת מגיע ולא מבקשים הגאולה בעת הזאת ).
• אומרים רק "עלינו לשבח", בלי "על כן נקוה", "והיה", ו "שמע ישראל"

מנחה

• לא אומרים "יהי חסדך" לפני "אשרי".
• מנהגנו לא לעשות את חזרת העמידה במנחה.
• אין אומרים ‘רחום וחנון’, ונפילת אפיים, אלא מיד אחר י"ג מידות אומרים קדיש תתקבל.

ערבית

• אין בעיה להגיד פעמיים את המילים כששרים (לדוגמא, במנגינה הידועה, כופלים את המילים "עמך אהבת", "תורה תורה ומצות", "חוקים חוקים ומשפטים" וכו…), וזה גם בתפילות אחרות.
• אחרי קריאת שמע, ב"אמת ואמונה כל זאת", אומרים "האל העושה לנו ניסים נקמה בפרעה".
• אומרים "והסר שטן מלפנינו", ולא "השטן"

ברכת המזון

• מתחילים ב"ברוך הוא ברוך שמו, וברוך זכרו לעולמי עד".
• בתחילה, אומרים "ברוך אתה ה’ אלוקנו מלך העולם הזננו ולא ממעשינו המפרנסנו ולא מצדקותינו, המעדיף טובו עלינו" ואחר כך "הזן אותנו ואת העולם"
• לא אומרים המילים בסוגריים, "וברחמים (רבים), (הוא) נותן לחם".
• מסיימים את הברכה הראשונה ב "הזן ברחמיו את הכל".
• מתחילים את הברכה הבאה "על ארצנו ועל נחלת אבותנו", וממשיכים "נודה לך".
• ב"רחם", אומרים "שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה" לפני "אלא לידך", אבל לא כשאנחנו מוזמנים.
• בשבת, ב"רצה והחליצנו", אומרים נשבות בו וננוח בו "באהבה" ולא אומרים "ונתענג בו". אומרים "והגם שאכלנו" ולא "ואף אל פי שאכלנו", כדי לא להזכיר ‘אף’ ולעורר חרון אף ח"ו..
• אומרים "בונה ברחמיו בנין ירושלים", ולא "בונה ירושלים".
• בין הברכה שלישית לרביעית (אחרי "בונה ברחמיו בנין ירושלים"), יש נהגו לומר הקטע הבא:
  בְּחַיֵּינוּ וּבְחַיֵּי כָּל קְהַל בֵּית יִשְׂרָאֵל תִּבָּנֶה עִיר צִיּוֹן בְּרִנָּה וְתִכּוֹן עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלַיִם וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב בְּקָרוֹב כְּבָרִאשׁוֹנָה
• בברכה הרביעית, לא אומרים "לעד" האל אבינו, ויש שאומרים.
• אחרי "רפואת הגוף", יש שמוסיפים "ורפואת הנשמה".
• אחרי "לבלתי נחטא", לא אומרים "ויהיו כל מעשינו לשם שמים".
• בסוף ברכת המזון, לפני "עושה שלום", אומרים את הפסוקים הבאים:
  כִּֽי־הִ֭שְׂבִּיעַ נֶ֣פֶשׁ שֹׁקֵקָ֑ה וְנֶ֥פֶשׁ רְ֝עֵבָ֗ה מִלֵּא־טֽוֹב׃
  הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
  הַשָּׁמַ֣יִם שָׁ֭מַיִם לַיהֹוָ֑ה וְ֝הָאָ֗רֶץ נָתַ֥ן לִבְנֵי־אָדָֽם׃
• אחרי "עושה שלום", אומרים את הפסוקים באים, ודופקים בעדינות על השולחן בכל "ברוך":
  "ברוך הזן, ברוך השולחן, ברוך משה בן עמרם (ויש מוסיפים "ברוך ירושלים") אמן".

ברכת מעין שלוש

• אחרי "כי אתה טוב ומטיב לכל ונודה לך", לא אומרים "השם אלוהינו", אלא ישירות "על הארץ".
• אומרים "ועל הכלכלה" (או "ועל כלכלתה") בחתימה אחרי "על המחיה" (או על "מחייתה").
• אומרים "אמן" בסוף ברכת "בורא נפשות".

שבת

קבלת שבת

• סדר קבלת שבת וערבית
  • שיר השירים
  • ריבון העולמים
  • מזמור לדוד (יש אומרים "לכו נרננה" לפני)
  • אנא בכוח
  • לכה דודי
  • ישקני
  • בר יוחאי
  • אשת חיל
  • במה מדליקין
  • קדיש (על ישראל)
  • מזמור שיר ליום השבת
  • חצי קדיש
  • ערבית
  • יום השישי
  • ברכת מעין שבע
  • קדיש תתקבל
  • תהלים כ"ג (מזמור לדוד ה" רועי לא אחסר)
  • קדיש יהא שלמא
  • ברכו, עלינו לשבח
  • תהלים ל"ג (שיר למעלות לדוד הנה מה טוב ומה נעים)
  • קדיש יהא שלמא
  • יגדל
• כששבת חל גם ביום טוב, או בחול המועד, לא אומרים "שיר השירים" ו"לכו נרננה", ואומרים "אמר רבי אלעזר" בלי "במה מדליקין" לפני קדיש על ישראל.
• יושבים בקבלת שבת, ומתחילים בשיר השירים. אם היינו עומדים ב"אנא בכוח", אז נשארים בעמידה (זה עדיף כי הראשי תיבות הם שתי שמות בעלי שלוש אותיות בכל שורה, זה סוד גדול). עומדים בסוף "לכה דודי", לפני "בואי בשלום", לכיוון מערב, ואחר כך מסתובבים בפסוק האחרון ("תוך אמוני עם סגולה"), ונשארים בעמידה ב"מזמור שיר ליום השבת". יושבים ב " ה’ מלך גאות לבש ". יש שקמים לקדיש של תחילת תפילת ערבית על פי הקבלה.

ערבית

• ראה ערבית של חול.
• ב"השכיבנו", אומרים "ופרוס עלינו סוכת רחמים ושלום".
• לעמידות של שבת, ב"אלוה-נו ואלו-ה אבותינו רצה נא במנוחתינו", אומרים "וינוחו בה" בערבית, "וינוחו בו" בשחרית, ובמנחה "שבתות קדשך וינוחו בם".
• אחרי העמידה, אומרים "יום השישי" לפני "ויכולו" (שימו לב לראשי תיבות של השם). יש שמוסיפים "ויהי ערב, ויהי בוקר" בלחש לפני אמירת "יום השישי" עם הקהל.

קידוש, נטילת ידיים ומוציא

• אחרי "שלום עליכם", אומרים "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ, ה’ יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם", ואחר כך "שבת מקודש".
• נוטלים ידיים, פעם אחת ביד ימין, ופעם אחת ביד שמאל, יותר מרביעית (8,6cL) על כל יד (אם אין לנו רק כמות מאוד קטנה של מים, עושים שלוש פעמים על כל יד, אבל זה נדיר בימינו).
• אחרי נטילת ידיים, אבל לפני הברכה, אומרים:
  "שְׂאֽוּ־יְדֵכֶ֥ם קֹ֑דֶשׁ וּ֝בָרְכ֗וּ אֶת־יְהֹוָֽה".
• אומרים "מזמור לדוד ה’ רועי לא אחסר" ו"למבצע על ריפתא".
• בסוף "למבצע", מוסיפים פסוק אחד, בדרך כלל "על כל אהודך בכל מעשה ידיך" או "על כל אהודך וכל פה יודה לך" או "על כל אהודך בכל פה תיחדך", ואחר כך אומרים "כאמור פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", ובסוף ברכת המוציא.
• בוצעים את הלחם (כמו שאמרנו ב"למבצע"), אבל לא חותכים אותו בסכין.
• אוכלים כזית ונותנים לאישה כביצה, ואחר כך לאורחים (יש שמקפידים על סדר נתינת הלחם, לפי הגיל לדוגמא.)
• זורקים (בלי הגזמה וללא חוסר כבוד) את הלחם לאורחים בעדינות.
• יש שנהגו לשיר "ה’ מלך"בין ברכת המוציא לאכילת הלחם,  אבל בדרך כלל האחרים שרים, או שרים אחרי האכילה. כל אחד יתנהג כמנהג משפחתו. אחרי "ה’ מלך", יש שמוסיפים "ימלוך ה’ ".
• בימי חול, לא אומרים "למבצע" ו "ה’ מלך", אבל אומרים "מזמור לדוד".

שחרית

פסוקי דזמרה

• לפני "הודו לה’ קראו בשמו" אומרים: בְּשׁוּבִ֧י אֶת־שְׁבֽוּתֵיכֶ֛ם לְעֵֽינֵיכֶ֖ם אָמַ֥ר יְהוָֽה׃ בָּֽרְכ֥וּ יְהוָ֗ה מַלְאָ֫כָ֥יו גִּבֹּ֣רֵי כֹ֭חַ עֹשֵׂ֣י דְבָר֑וֹ לִ֝שְׁמֹ֗עַ בְּק֣וֹל דְּבָרֽוֹ׃ בָּֽרְכ֣וּ יְ֭הוָה כָּל־צְבָאָ֑יו מְ֝שָֽׁרְתָ֗יו עֹשֵׂ֥י רְצוֹנֽוֹ׃ בָּֽרְכ֤וּ יְהוָ֨ה ׀ כָּֽל־מַעֲשָׂ֗יו בְּכָל־מְקֹמ֥וֹת מֶמְשַׁלְתּ֑וֹ
  בָּֽרְכִ֥י נַ֝פְשִׁ֗י אֶת־יְהוָֽה׃ בָּֽרְכִ֥י נַפְשִׁ֗י אֶת־יְה֫וָ֥ה יְהוָ֣ה אֱ֭לֹהַי גָּדַ֣לְתָּ מְּאֹ֑ד ה֖וֹד וְהָדָ֣ר לָבָֽשְׁתָּ׃ בָּ֤רֽוּךְ יְהוָ֨ה אֱלֹהֵ֪י יִשְׂרָאֵ֡ל מִן־הָ֤עוֹלָ֨ם ׀ וְעַ֬ד הָֽעוֹלָ֗ם וְאָמַ֖ר כָּל־הָעָ֥ם אָמֵ֗ן הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃
• ב"נשמת כל חי",אומרים:
  • "וה’ ער" (ולא "וה’ אלו-הים אמת").
  • "וישוררו" (בין "וישבחו ויפארו" ו "את שמך").
  • "תִּצְפה" (ולא "תְּצַפה").
  • "כָּל עצמותי" בקמץ גדול (כַּל ולא כּוֹל).
  • "תאזין" (לפני "תקשיב ותושיע"), ראה סידור של הרב עמרם גאון, מאה התשיעית.
• בסוף "ישתבח", אומרים "אמן".

שמע וברכות

• בסוף "אל אדון", אומרים "שרפים ואופנים וחיות הקודש", ולא "שרפים וחיות ואופני הקודש".

ברכת כהנים

• החזן והכהן צריכים לשיר כל מילה, ובזמן שהחזן שר, הקהל אומרים פסוקים שנדפסו בסידורים. אין לדבר בין הפסוקים.

מוסף

• בקדושה ("כתר"), אומרים "הֶאמור" ולא "הָאמור".
• בסוף "שובה למעונך", אומרים "כִּ֤י לֶ֣קַח ט֭וֹב נָתַ֣תִּי לָכֶ֑ם תּ֝וֹרָתִ֗י אַֽל־תַּעֲזֹֽבוּ".
• בדרך כלל אומרים "תכנת שבת" ולא "למשה ציווית".

סוף שחרית

• נהגו לקרוא את הקרבנות "השניים" רק אם לא אמרנו אותם כבר לפני כן.

קידוש

• אומרים את פסוקי הקידוש בכל סעודה שמברכים בה המוציא או מזונות. אם הסעודה נערכת לפני זמן מנחה גדולה (תחילת הצהריים) אומרים ושמרו, ואחרי זמן מנחה אומרים את פסוקי ויאמר משה אכלוהו היום.

מנחה

• לפני תפילת מנחה, נהגו לקרוא את ה"אלפא ביתא" (תהלים פרק קי"ט). יש שאומרים אותו אחרי מנחה.
• לפני מנחה, אומרים "גואלינו ה’ צבאות שמו…".

ערבית של מוצאי שבת

• לפני ערבית, אומרים:
  • לדוד ברוך ה׳ צורי
  • למנצח בנגינות
  • ה׳ צבאות עמנו
  • הושיעה את עמך וברך את נחלתך
  • הללו ה׳ כל גוים … כי גבר עלינו
  • הללו אל בקדשו….
  • בשלום יחדיו אשכבה ואישן
  • שויתי ה׳ לנגדי, או מתחילים מתחילת המזמור (טז) « מכתם לדוד ».
• אחרי העמידה, שבע פעמים בשנה לא מתחילים ב"שובה", מדלגים את הפרק הזה וגם "יושב בסתר עליון", ומתחילים ב"ואתה קדוש", וזה קורה כשיש חג בשבוע (ראש השנה, כיפור, סכות, שמחת תורה, פסח, שביעי של פסח ושבועות). (ב"שובה" ו"יושב בסתר", אין האות "ז" בעלת גימטריה 7, שמזכיר גם "כלי זין", שלא יהיה מלחמה כל אותו שבוע).

הבדלה

• אומרים "כן יהיה עמנו (ועמכם) תמיד".
• נהגו לקרוא את הפסוק הבא אחרי "בורא מאורי האש":
  "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה ליהודים היתה אורה ושמחה", אבל יש שלא אומרים או שהקהל אומר.
• מברכים את הילדים ואת האישה אחרי ההבדלה, "ישימך אלו-הים" לילדים, ו"מי שבירך אימותינו" לאשתו.

ראש חודש

• אומרים ב"ראשי חודשים לעמך נתת", "זכרון לכולם יהיה" ולא "זכרון לכולם היה".
• הנוסח של "יעלה ויבוא" הוא: "יעלה ויבוא יגיע יראה וירצה, ישמע, יפקד ויזכר", ולא עם "ו" בכל מילה.

הלל

• כשאומרים את ההלל בדילוג (בראש חודש לדוגמא), מברכים "לקרוא את ההלל" ולא "לגמור את ההלל", אבל ביחיד לא מברכים.
• בימים שגומרים את ההלל, בציבור או ביחיד, מברכים בהתחלה ובסוף של ההלל.
• לא כופלים את הפסוקים "ברוך הבא בשם ה’ ", "אל אדו-ני ויאר לנו", ו"אלי אתה", חוץ מ"הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו" שכופלים.
• נהגו לומר את הפסוק הבא שלוש פעמים, אחרי אמירת ההלל:
  "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים. וה’ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכּל. ויכוין (זְבָדְיָה).
  ויאמר – ישמרני ויחייני, כו יהי רצון מלפניך אלהים חיים ומלך עולם אשר בידו נפש כל חי אכי »ר"

שלש רגלים

• לפני תפילת ערבית (אחרי המזמור של החג, "טוב להודות לה’ " ו"ה’ מלך"), לפני החצי קדיש, שרים פיוט (כגון "לכם", פעולות אל" …). יש שנהגו בחו"ל לשיר "לכם" ביום טוב הראשון, ו"פעולות אל" ביו"ט שני של גליות. ביום הראשון של פסח, בערבית, שרים "אל יקשיב לקול תחנוני" ואחר כך "פעולות אל".
• בערבית, אחרי העמידה אבל לפני קדיש תתקבל, אומרים את הפסוק של החג (להחליף "יהי שם"). בדרך כלל, הפסוק הזה הוא הראשון של קריאת התורה של הספר שני של היום  (הוא מזכיר את התאריך של החג).
  אבל בפסח, אומרים "ליל שימורים".
• בשלוש רגלים, שרים את הפיוט "שפל רוח" לפני "נשמת כל חי" בשחרית.
• נהגו ביום הראשון של פסח וביום שמיני עצרת לשיר את הקדיש שלפני שחרית בנועם תיקון הטל/הגשם.
• אומרים "כל מהלל יגדל" לפני הקדיש של תחילת שחרית (לפני "ברכו").
• סדר של הקידוש בבוקר:
  • תהלים פרק קכ"ב, "שיר המעלות לדוד, שמחתי באומרים לי".
  • אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם׃
  • שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים ׀ בַּשָּׁנָ֡ה יֵרָאֶ֨ה כׇל־זְכוּרְךָ֜ אֶת־פְּנֵ֣י ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת וְלֹ֧א יֵרָאֶ֛ה אֶת־פְּנֵ֥י יְהֹוָ֖ה רֵיקָֽם׃
  • יש שאומרים : זֶה־הַ֭יּוֹם עָשָׂ֣ה יְהֹוָ֑ה נָגִ֖ילָה וְנִשְׂמְחָ֣ה בֽוֹ

פסח

• צריך להזהר להבין היטב וללמד נקודה חשובה של הסדר: הזרוע וקרבן פסח. הזרוע מסמן את קרבן פסח, אבל זה לא קרבן פסח (אסור לאכול את קרבן הפסח, אבל אוכלים את הזרוע למחרת). לכן כשאומרים "מרור זה", לוקחים קצת חסה, כשאומרים "מצה זו" לוקחים את המצה, אבל כשאומרים "פסח שהיו אבותינו", לא לוקחים ביד את הזרוע, אותו דבר בזמן שאומרים "פסח מצה ומרור".
• לפי הרעיון הקודם, יש שנהגו לקחת את הזרוע בקטע של "ובזרוע נטויה", ומכוונים על אויביהם. [הערת הצוות: חשוב לציין שיש אומרים שזו טעות, כי הזרוע הנטויה רומזת לחרב של ה’ ואילו הזרוע מסמל את קרבן הפסח, ועוד שלפי הקבלה (בקונסטנטין מסתמכים הרבה על הקבלה) קערת הסדר צריכה להישאר תמיד שלמה (כל חלק כנגד אחת הספירות, הזרוע הוא החסד). אבל בהגדת ה’ נסי של הרב מאיר מאזוז שליט"א כתב שבתונס ובמרוקו נהגו כשאומרים ובזרוע נטויה להצביע על הזרוע ולא לקחת אותו, וחיזק מנהג זה].

שמחת תורה

• בצפון אפריקה, לא היו רוקדים עם התורה אלא הרימו את ספר התורה כדי להרקיד אותה. בנוסף, זה יותר עניין של גברים מאשר נשים, כי הקפות מזכירות מלחמה (הקפות סביב יריחו בזמן יהושע למשל) ואין דרכן של נשים לעשות מלחמה.

חנוכה

• המהג הקדום הוא להגיד "נר של חנוכה", ולפי הקבלה המנהג הוא "נר חנוכה".
• אומרים את התהלים ל’, "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד", אחרי "הנרות הללו".
• בשבת חנוכה, לא אומרים "במה מדליקין".

פורים

• כמו שראינו מקודם, אומרים "ברוך הוא ברוך שמו" בברכה של מגילת אסתר.