הגייה

ידוע תדע

הבה ההבדלים העיקריים בין ההגייה הקונסטנטינית לבין ההגייה הישראלית של העברית החדשה:

הגיית העיצורים:

• ב: הב’ הרפויה (בלי דגש) נהגית כמו בּ עם דגש קל (B).
• ג: ג רפויה (בלי דגש) נהגית כמו ה־R הצרפתית או הר’ הישראלית, והאות غ הערבית.
• ו: באמצע תיבה V. בתחילת תיבה או בסופה W.
• ח: גרונית, כמו האות ح הערבית.
• צ: כאות ס’, אך נחצית (זאת אומרת חזקה יותר, מעומק הפה). כאות צאד הערבית (ص). שם האות צדי ולא צדיק.
• ק: מעומק החך (הענבל), כמו האות ق הערבית.
• ר: מגולגלת, כמו של קרייני הרדיו הוותיקים, וכן כמו האות ر הערבית, האות R בספרדית איטלקית ועוד.
• ת: תשׁ (כמו צ’ בעברית החדשה במלה צ’יפס). שם האות נהגה תְשָׁו/צָ’ו.

הגיית התנועות:

• קָמץ: תנועת A עם פה קמוץ (סגור) מעט (בין פתח A לחולם O).
• פַתח: A עם פה פתוח.
• צֵרי: È צרפתי, תנועת E עם פה פתוח.
• סגול: É צרפתי, תנועת E עם פה סגור. [הערת המתרגם: נראה תמוה. הדבר ידוע והוכח מדעית במפעל לחקר מסורות קהילות ישראל שבצפון אפריקה בעקבות השפה הערבית לא הבדילו בין צירי סגול חירק ושוא נע, וגם לא בין חולם לשורק, אלא הביצוע כ־E או כ־I וכן כ־O או כ־U אינו תלוי אלא באותיות שלפניהם ושלאחריהם, וכן שומעים בבירור בהקלטות המצורפות למטה].

כמובן אין להגות כך אלא במסגרת התפילה בלבד (בפרט בקריאת קטעים מהתנ"ך) ושבשיחות בין איש לרעהו יש לדבר לפי הגיית העברית המודרנית כדי לא להיראות מוזר בעיני הבריות. [הערת המתרגם: אם עדיין לא בשלה הקרקע להחיות את המבטא העברי המקורי בכללותו, אפשר וגם רצוי מאד להקפיד ולשמר את העיצורים שעדיין נשמרים בפי רבים במדינת ישראל ואינם גורמים להיראות מוזר, והם האותיות ה, ח, ע, ר].

להרחבה

נכון שזה נשמע ערבי, מוזר, ואף מביש, ועוד שקשה לשנות, וזה נדמה כטיפשי ובא מתוך רצון מוטעה לחזור לתוך געגועים אל העבר הגלותי.

דף זה – ככל הפרויקט קונסטנטין מנהגים – חובר אחרי מחקרים ארוכים וכן לאחר הרבה שאלות ובירורים אצל רבנים, אנשים בקיאים, הקלטות, עדויות, וכו’.

לספקנים, הנה כמה "הוכחות":

• האות צ’ בוטאה כך אצל כל הקהילות שאינן אשכנזיות עד שהשפיעו עליהם הקהילות האשכנזיות.
• הג’ הרפויה מבוטאת ע"י בעלי קריאה מצפון אפריקה. [הערת המתרגם: אצל כל יהודי ארצות האסלאם, וכן האות ב, למעט יהודי תימן].
• מודים כולם שהאותיות ח, ע, ק שלנו מקוריות, גם אלה שאינם הוגים אותם.
• מוצאים הגיות דומות אצל קהילות אחרות: לדוגמה בכמה קהילות מזרחיות הוגים את האות ו’ W בכל מקום. [הערת המתרגם: לא רק במזרח אלא גם במערב, בדרום מרוקו ובג’רבא. ובתונס הוגים את האות ו’ כבקונסטנטין].
• כל קדמונינו הגו את האות ב הרפויה כדגושה B והפסיקו בהשפעת האשכנזים בצרפת או בישראל (אותו דבר נכון גם לגבי האותיות ו’ ו־צ’).
• בסידורים, מציינים להפריד בין שתי תיבות שהאות האחרונה של הראשונה היא האות הראשונה של השנייה. גם צוינו התיבות "עֵשֶׂב בְּשָֽׂדְךָ". ברם, עשב מסתיים בב’ רפויה ואילו בשדך פותח בב’ דגושה. נכון ששני העיצורים קרובים, אבל אם הוגים עשבּ בּשדך, אז ההסבר זורם מאליו. מאמר מאת משה למנס מאמסטרדם (מאמר אמרה צרופה) משנת תקנז (1797 למניינם) מראה בתוקף התנגדות להגייה האשכנזית להגות את הב’ כמו ו’. [הערות המתרגם: 1. אם ההוכחה ממה שכתוב בסידורים, ההוכחה קלושה, אלא ההוכחה מהתלמוד (ברכות טו ע"ב), אלא ששם גם "הכנף פּתיל" ברשימה. וכי אין הבדל בין פ דגושה לרפויה? 2. נכון שמוכרח שיש הבדל בין ב ל־ו, אבל כל דברי מאמר אמרה צרופה נכתבו מפני שלא הכיר את הגיית האות ו כ־W].
• בשפות האירופאיות כגון בצרפתית או באנגלית אומרים אבּרהם, בערבית אִבּראהם, ואילו בעברית אומרים באופן מוזר אבֿרהם. [הערת המתרגם: בערבית אין V. השמות התנ"כיים הגיעו לשפות האירופאית מתוך תרגום התנ"ך ללטינית שהגיע מתרגום השבעים ליוונית, וביוונית עתיקה אין V אלא רק B (האות בֵּיתָא). מעניין לציין שביוונית המודרנית אין B אלא רק V, כי הוגים בֵֿיתָא]. כנ"ל עם עֵשָׂו שבשפות אירופאיות הוא Esau ולא Esav.
• עדות: פעם, סבי אלי כליפא ז"ל כתב לדודי (טוביה, טוב) מלה בספר מסוים. בנו של דודי, אז ילד, נכח והסתכל. סבי החל לכתוב "Pour Tob" (לכבוד טובּ), ובן דודי העיר לו מיד שזה Tov ולא Tob. ואז סבי השיב לו: "לא, אין אומרים טוב אלא טובּ".

אפשר לשמוע את ההגייה המקורית אצל הרבנים והחזנים בהקלטות הישנות, כגון מהחזן המפורסם אדולף זרביב [הערת המתרגם: היה החזן של בית הכנסת שברחוב הטוּרנֶל בפריז, אבל אין שומעים אצלו את האות ו’ ואת האות ת’ המתוארות כאן]. אבל רואים שעם הזמן והשפעת יהודים ממוצאות שונים, ההגייה נשחקת עם הזמן.

מזמינים אתכם להאזין להקלטות מאת הרב והחזן המפורסם, הרב דניאל כליפא ז"ל. הנה דוגמה:

והנה עוד שתי עדויות מאת הרב הגדול (Grand Rabbin) רְנֵה גג’ (בצרפתית).

[הערת המתרגם: בקטע הראשון, הרב מספר שבקונסטנטין הצעירים צחקו על המבוגרים שהיו אומרים בְּטְשֵׁאָבּוֹן ואילו הצעירים אמרו בְּתֵאָבוֹן. בקטע השני הוא מספר שהזקנים היו מבדילים בין שָׁבַֿת לשַׁבָּת, שהראשון נהגה בדגש קל (במקום ב’ רפויה) והשני בדגש חזק. מקטעים אלה רואים שההגייה המסורתית התערערה כבר בקונסטנטין עצמה בשלב יחסית מוקדם].

השאלה: האם עלינו לחזור להגייה זו? כן.

נכון שלפעמים זה בלתי אפשרי, ואיננו מכירים את ההגייה שהיתה בזמן אדם הראשון, משה רבנו, או אף דוד המלך, אבל עלינו להתקרב אליה ככל האפשר, לכן יש להתאמץ להגות את העברית באופן זה לפחות בקטעי התורה, ואח"כ הפטרה, תהלים, וכו’.

נכון שבהתחלה עלולים לחוש הרגשה מוזרה, אך לאחר ימים ספורים בלבד מתחילים ליהנות מהגייה זו ולהתגאות בה.

[הערת המתרגם: יש לעיין בנושא זה בספר היסודי שפת אמת ושפתי כהן מאת ר’ בנציון הכהן ז"ל ובקיצורם קושט אמרי אמת].

נכתב ע"י בנימין מאיר כליפה

תורגם מצרפתית ע"י ר’ שלום כהן אזוג