הלל בדילוג, עם או בלי ברכה?

ישנם שני סוגי הלל: ההלל השלם, הנאמר בימים טובים [הערת המתרגם: אינו נאמר בשביעי של פסח אע"פ שהוא יו"ט], בחול המועד סוכות, בחנוכה, וביום העצמאות וביום ירושלים (לפי תקנת הרה"ר לישראל, ויש שאינם מברכים עליו בימים אלו), וההלל בדילוג, הנאמר בראשי חֳדשים ובחול המועד פסח [הערת המתרגם: וכן בשביעי של פסח]. על ההלל השלם כל העדות וכל הקהילות מברכים, ואילו על ההלל בדילוג ישנם מנהגים חלוקים. הבה ננסה להבין מה מקור המחלוקת ולהסיק כיצד לנהוג.

במסכת תענית (כח ע"ב) מובא שכשרב הגיע לבבל, הוא ראה שהקהל התחילו לקרוא את ההלל בראש חודש והוא רצה לעצור אותם לאלתר. כששמע שהם דילגו על כמה קטעים, הסיק שמנהג אבותיהם בידיהם.

מסיפור זה, הרבה ראשונים, ביניהם הרשב"א, הר"ן והמאירי מסיקים שבארץ ישראל לא קראו את  ההלל בכלל בראשי חֳדשים באותה תקופה.

יוצא מזה שהמנהג הנפוץ כיום בכל הקהילות לקרוא את ההלל בדילוג בראש חודש, מקורו במנהגי בבל. (מנהגי ארץ ישראל רבים נכחדו במהלך ההיסטוריה, בין השאר בעקבות פרעות מסעות הצלב בשלהי המאה ה־11 למניינם, כגון קריאת התורה לפי מחזור תלת שנתי).

מילות התלמוד אינן מגלות לנו אם בירכו על קריאת ההלל בדילוג. אמנם, מצאנו עדויות מתקופת הגאונים המוכיחות שאכן בירכו. זו דעת רב האי, רב נטרונאי (אוצר הגאונים עמ' 40) ורב סעדיה גאון בסידורו. כמו כן, מספר לא מבוטל של ראשונים (רבנו חננאל, הרי"ף, הרא"ש, רבנו יונה, רבנו תם, ריה"ל בספר הכוזרי ורבים אחרים) סוברים שיש לברך.

רק הרמב"ם (פרק יא מהל' ברכות הל' טז ופרק ג מהלכות חנוכה, הל' ז), הרמב"ן (לפי הר"ן) ורש"י (ע"פ מחזור ויטרי רכו) פסקו שאין לברך, משום שאין לברך על מנהג.

בהלכות ראש חודש, פסק מרן השלחן ערוך (או"ח סי' תכב, ס"ב): יש אומרים שהצבור מברכין עליו בתחלה "לקרוא את ההלל" ולבסוף "יהללוך", והיחיד אין מברך עליו. ויש אומרים שאף הצבור אין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף וזה דעת הרמב"ם וכן נוהגין בכל ארץ ישראל וסביבותיה.

לכאורה דעתו לפסוק כדעת הרמב"ם, שהרי יש כלל שכשמביא מרן דעות בלשון יש אומרים ויש אומרים, הלכה כיש בתרא, היינו הדעה שהובאה באחרונה. אמנם, כלל זה אינו מוסכם בין הפוסקים (עי' יד מלאכי יג, שְׂדֵי חמד יד). [הערת המתרגם: נכונות כלל זה לכאן מוטלת בספק בעיני, שהרי אין כאן יש ויש רגיל אלא מוסיף לנמק שזו דעת הרמב"ם וכן נוהגים בא"י, א"כ נימוקו עמו שאינו מכריע הלכה אלא מעיד על מנהג, ואדרבא, לפי כללי הפסיקה יש לפסוק כרוב הראשונים].

בילקוט יוסף (שבת ה, עמ' 287) הסתמך על דעת הרמב"ם ופסק שאין לברך. אולם, רוב קהילות הספרדים במערב הערבי (צפון אפריקה) ומגורשי ספרד שהתיישבו בלונדון ובאמסטרדם, ועוד, נוהגים לברך "לקרוא את ההלל" על ההלל בדילוג, וזאת מלפני מאות שנים קודם חיבור השולחן ערוך.

הגר"ש משאש זצ"ל (שמ"ש ומגן ח"א או"ח סי' ב [הערת המתרגם: לא מצאתי שם. ועי' שמ"ש ומגן ח"ד סי' נח־נט]) מביא את שני המנהגים ומעיד שבכל מרוקו [הערת המתרגם: הרגיל בתשובות הגר"ש משאש זצ"ל יודע שכשכותב 'כל מרוקו' כוונתו למכנס ולקזבלנקה. ברם בנידון זה באמת בכל מרוקו בירכו, מלבד התושבים בפאס] המנהג היה לברך, ושאין אומרים ספק ברכות להקל במקום מנהג (כלל מוסכם גם על הילקוט יוסף עצמו).

לסיכום: רוב קהילות הספרדים, בפרט יוצאי המערב (צפון אפריקה) מברכים "לקרוא את ההלל" לפני ההלל בדילוג, בתנאי שמתפללים בציבור.
נ"ב: הברכה בסוף ההלל (מלך מהולל בתשבחות) נאמרת באותם תנאים שנאמרת הברכה בתחילתו.